בשבוע האחרון שוחחתי עם כל המטופלים על מותה של לוליק הארנבונת. ההודעה על מותה הייתה קשה מאוד לחלק מהילדים ובעקבותיה חשוב לי לכתוב באריכות על התמודדות של ילדים עם אובדן ומוות, וכיצד נכון לתווך להם את הנושא.
במציאות של היום, ילדים חשופים למוות יותר מבעבר (דרך משחקי מחשב ועד למדיה החברתית) ולמרות זאת, המוות עדיין מהווה נושא שהורים רבים אינם מסוגלים לשוחח עליו בחופשיות עם ילדיהם. הורים רבים שמגיעים אליי מדווחים על התעלמות מוחלטת משיח על מוות שהתרחש ועד המצאת סיפורים שונים עבור הילד בכדי למנוע ממנו (ומהוריו) את הקושי בהתמודדות עם הנושא.
מכיוון שהמבוגר בסביבתו של הילד הוא זה שמהווה מקור לוויסות רגשי, תמיכה ותיווך למתרחש בעולם - אם לא נשוחח איתם בצורה ישירה וברורה על הנושא - נשאיר אותם לבד בניסיון לעבד אירוע מאוד קשה ומשמעותי עבורם לצד העברת מסר שלא לגיטימי להביע את רגשותינו ויש להחזיק אותם לבד עמוק בפנים.
האם ילדים באמת מסוגלים להבין מהם מוות ואובדן?
היום התפיסה המקובלת היא שגם פעוט חש באובדן של אדם קרוב ומגיב אליו - כאשר בהתחלה רק יבין את מושג ה"אין" ועם התבגרותו יוכל להבין מונחים מופשטים יותר של האובדן. החל מגיל 5 (ולעיתים אף לפני) ילדים מתחילים להתעניין באופן יזום במה קורה לגוף לאחר המוות, אך המהות המופשטת של המוות עדיין אינה ברורה בשלב זה ותתבהר סופית בטרום ההתבגרות.
מה עלול לקרות אם לא אשוחח עם ילדי בצורה ברורה וישירה על המוות שהתרחש?
ילדים זקוקים לכך שעולמם יהיה ברור ובטוח, אחרת יתפתחו אצלם חרדות.
מדוע?
1. ילדים נוטים להשתמש שימוש רב בדמיונם בכדי להשלים נתונים שחסרים להם במציאות (בדיוק כמונו המבוגרים, רק שדמיונם של ילדים רחב יותר מזה שלנו ופחות נאחז בהיגיון). במידה ולא נספק לילד הסבר שייתן מענה מדויק ואמיתי, הוא ייעזר בעולם הדמיון שלו בכדי להשלים את התמונה, ולרוב – עולם הדמיון שלו יהיה מפחיד יותר מכל מציאות קיימת. עקב השימוש בדמיון עלולות לצוץ חרדות שונות, שילוו את הילד גם בהיבטים אחרים בחייו ויתפתחו כדפוס בפני עצמו.
2. ילדים מבינים דברים בצורה קונקרטית. אם נסביר לילד על האובדן אך נשתמש במושגים מופשטים כגון "הוא נפל", או "הוא בשמים", הילד יבין את זה בצורה קונקרטית- אם הוא נפל גם כשאני אפול אני אולי לא אחזור ולא אראה את הוריי שוב. אם הוא בשמים, משמע, מי שנפטר עדיין חי וגר עכשיו בשמים.
זה יכול לעורר חרדה אצל הילד שהמת צופה בו כל הזמן, חרדה כשרואים מטוס או ציפור שיפגעו במת שנמצא בשמים, או אפילו ציפייה שהמת ירד משם ויחזור אלינו בקרוב (לצד תחושת נטישה שהמת בוחר שלא לעשות את זה).
בניגוד לתפיסה שלנו שככל שנמנע ממנו מידע וככל שנציג את זה בצורה ציורית יותר – כך יוטב לילד, בפועל - כאשר אנו נסביר לילד בצורה נכונה ישירה וקונקרטית על המוות, הצורך שלו בהשלמת התמונה דרך הדמיון תתמתן והסיכוי שתתפתח חרדה או טראומה סביב האירוע יופחת.
אם כך - כיצד נכון לשוחח עם ילדינו על מוות שהתרחש?
ראשית, חשוב שנשוחח עם ילדנו גם אם נראה לנו שהוא "בוגר" ולא מגיב רגשית לאובדן. ישנם הרבה מאוד ילדים שמסתירים או מדחיקים את רגשותיהם ונראה שהם בסדר ולאירוע לא הייתה השפעה עליהם, או לחילופין, יביעו את הקושי במהלך היום בנטייה לכעס או תוקפנות שלא ראינו בעבר בשכיחות כזו, או רגרסיה להרטבה במיטה, טיקים או גמגום - שמקורם רגשי.
אפשר להתחיל עם משפט של "יש לי משהו עצוב לספר לך..." ואז לספר בישירות ובקצרה מה קרה ("הוא מת ולא יחזור עוד וזה עצוב מאוד", "הוא יצא להילחם ולשמור עלינו ונהרג במלחמה" וכיוב').
חשוב להשתמש במילים הקונקרטיות והישירות הללו, כי כאמור הילד מבין בשלב זה דברים בצורה קונקרטית וחשוב שלא יפתח תקוות שווא.
רצוי שהשיח על המוות יגע הן בהיבטים הקונקרטיים של המוות (בכדי למנוע חרדות) והן בהיבטים הרגשיים הנוגעים אליו (בכדי לסייע לילד לעבד את רגשותיו ולדעת שהרגש שהוא חווה הוא לגיטימי). **בהמשך המאמר צירפתי פירוט מלא באיזו דרך נשוחח על שני ההיבטים הללו.
בסיום, הזמינו אותו לשאול שאלות או לשתף איך הוא מרגיש עם מה שאמרנו. הכינו את עצמכם לכך שייתכן והוא ישאל הרבה שאלות, לפעמים גם ישירות מאוד על המוות. זה צפוי ואין צורך להיבהל מזה. החשיבה שלו היא כאמור קונקרטית והוא עושה בדיוק את מה שהוא צריך כדי לקבל את כל המידע שירגיע אותו. אם אתם יודעים את התשובה - תענו לו בכנות בצורה שמותאמת לגיל שלו. אם לא - תגידו שזו שאלה מעניינת אבל אתם באמת לא יודעים, ואפשר גם להחזיר את השאלה אליו ולשאול מה הוא חושב בנושא...
רצוי להזמין את הילד להכין עם הילד משהו לזכרו של האדם או החיה שנפטרו (תמונה ממוסגרת, פסל, מכתב, אלבום תמונות וכיוב'. ישנו אפילו מיזם מדהים שנקרא "בובות געגוע" שבו מכינים בובה מקסימה מבגדי האדם שנפטר, למזכרת). המזכרות הללו יסייעו לילד בתהליך עיבוד הפרידה כמו גם ההתמודדות עם האובדן. ברגעי געגוע הוא אף יוכל לגשת למזכרות שהכין ולמצוא בהן נחמה.
חשוב לזכור שמותר לנו לכאוב את הכאב שלנו ליד הילד. מותר לנו לבכות ולהיות עצובים לידו. מותר לנו – ואף חשוב – לדבר את הגעגוע שאנו מרגישים, את הזיכרונות שעולים בנו מדי פעם על המת ואת העצב שלנו. בכך שתראו לו שגם אתם כואבים ומתגעגעים, ילדכם יקבל לגיטימציה לתת לעצמו גם להרגיש את הרגשות הנלווים לאובדן, ואף לחלוק אותם איתכם, ולא ידחיקם/ יסתירם.
באילו היבטים חשוב לגעת בזמן השיחה עם הילדים?
כאמור חשוב שניגע במקביל הן בהיבטים הקונקרטיים והן הרגשיים.
ברמה הקונקרטית חשוב בהתחלה להסביר לילד מהו בכלל המוות - לילדים רבים תפיסות לא נכונות לגבי המוות; הם חושבים שמת יכול להתעורר גם לאחר קבורתו וכיוב'. ולכן - ברמה הראשונה חשוב מאוד להבהיר לילדים 4 נקודות מרכזיות: 1) המוות הוא סופי, ומי שמת אינו חוזר. זו אחת הנקודות הכי משמעותיות. 2) כל מי שחי – ימות בסוף (צמחים, בעלי חיים ואנשים) 3) מי שמת אינו מרגיש דבר (לא חם/קר, אין תחושת רעב וכיוב'). 4) בצורה מותאמת לגילו - מהי הסיבה למוות שהתרחש (כדי שלא יאשים את עצמו שגרם למוות).
בהיבט הרגשי - ישנם מודלים רבים המתארים את הרובד הרגשי. עפ"י המודל של קובלר-רוס (1969), ישנם 5 שלבים להתמודדות עם אובדן – אם כי חשוב לי להדגיש שהשלבים האלה לרוב יתקיימו במקביל וכמו "רכבת הרים" שבה לעיתים הם ייעלמו ואז לאחר תקופה נרגיש אותם שוב: 1) הכחשה - "לא יכול להיות", להמשיך בעשייה כרגיל כאילו לא קרה דבר וכדומה. 2) כעס – כלפי עצמנו שלא מנענו את המוות, כלפי גורמים רפואיים, נסיבות וכיוב'. 3) התמקחות – ניסיון להחזיר תחושת שליטה ע"י התמקחות מחשבתית עם גורמים שונים שאולי היו משנים את המצב, לדוגמא, להבטיח לאלוהים שנעשה דברים שונים רק שאהובנו יחזור. 4) דיכאון – זהו השלב שבו מתחילים להכיר בחסרונו של המת. 5) קבלה – שלב קבלת המציאות של האובדן.
בשלבים הראשונים של ההכחשה, ייתכן והילד לא ירגיש שהוא מוכן לכך ויסרב להצעתנו לשוחח על הרגשות או להכין דבר מה למזכרת. ניתן להשאיר לו פתח לכך ולהזכיר לו שוב את האפשרות לאחר מספר ימים, כשיצליח יותר לעכל את האובדן.
** סיפור מצוין לילדים שנוגע בכל ההיבטים הקונקרטיים של המוות הוא "החתולה מיצי מתה" מתוך ספרה של דבורה עומר "הנשיקה שהלכה לאיבוד". **ספרים נהדרים הנוגעים בפן הרגשי של התמודדות עם אובדן: "זוזי שלנו-סיפור על כלבה אהובה"/ שרית לב בן דב, ו-"מולי החתול שהיה לי"/מגי סמית.
