ביטויי חרדה אצל ילדים
רובנו נוטים לדמיין שבמידה וילדינו יראו סימני חרדה נוכל בקלות לזהותם, אבל בפועל לא כך הדבר - למעשה, מרבית הילדים שמגיעים אליי עם חרדות, פונים לטיפול בגלל סיבה אחרת לגמרי, לרוב התנהגותית.
מדוע זה כך ולמה החרדה מתפספסת?
למרות גילם הצעיר, כבר בינקות ילדים מצליחים לסגל לעצמם באופן לא מודע התנהגויות שיעזרו להם להתמודד בזמן מצוקה רגשית ולווסת אותה - במיוחד אם בינקות רגעי החרדה התפספסו על ידי המבוגרים בסביבה ולא קיבלו מענה מדויק ונכון.
הילד נותר עם התחושה הקשה לבד – ולמד איך להסתיר או להדחיק אותה כדי לשרוד וכדי שההצפה הרגשית לא תביא אותו לחוסר יכולת לתפקד.
התנהגויות ההדחקה וההסתרה נטמעות והופכות לדפוס קבוע ויכולות להימשך שנים רבות (עד הבגרות), עד כי נדמה לנו שזה פשוט האופי של הילד ולא דפוס התנהגות נרכש כתגובה למצוקה (ולכן החשיבות בטיפול רגשי היא לא רק בטיפול בביטויי ההתנהגות החיצוניים, אלא בעיקר הבנת שורש הבעיה וטיפול ישירות גם בו).
אילו דרכי ביטוי נוכל לראות כאשר יש חרדה ומי אלה שיותר נתקשה לזהות את החרדה אצלם?
הילד שלרוב יזוהה בקלות הוא הילד שבוכה הרבה ומתקשה להתמודד מול הקשיים. נצמד אלינו בסיטואציות שונות ומביע מצוקה בתדירות גבוהה.
את אלה שיותר קשה לזהותם ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות
(וכמובן אצל כל ילד ההתנהגות תופיע בעוצמה שונה ולעיתים אף כשילוב של מספר דפוסים יחדיו):
1. הילדים התוקפניים / הדומיננטיים – הם שתלטניים ותבניתיים לפעמים גם צועקים ומרביצים. רוצים שהכול יהיה בדרך שלהם וכשזה לא קורה, הרבה פעמים יגיבו בתוקפנות כלשהי.
2. הילדים הבוגרים / ההוריים. אלה ש"מסתדרים לבד" וש"הכול בסדר" אצלם. מתנהגים בבגרות ואחריות מעל זו של בני גילם.
אלה לרוב ילדים שאוהבים לטפל באחרים ולעזור (הרבה פעמים מתוך מקום של ריצוי), ולא מראים מצוקה רגשית עמוקה כשנקלעים למצוקה ("הוא נפל ופתח את הסנטר אבל לא בכה בכלל. הוא ממש בוגר". "הוא בכה רק פעם אחת אחרי המוות של סבא ומעבר לזה התנהג רגיל ולא שאל יותר שום דבר – לא נראה שהיה לו קשה במיוחד").
מול המעגל היותר רחוק (אך לפעמים גם בבית) – ילדים אלה לא יבקשו עזרה אלא ינסו לפתור לבד כל בעיה שיתקלו בה ואף יסרבו אם יציעו להם עזרה (גם אם זה לפתוח קופסה שלא מצליחים לפתוח).
לשתי הקבוצות הנ"ל יש מכנה אחד משותף – הצורך בשליטה. הצורך בשליטה הוא אחד המנגנונים השכיחים אל מול חרדה. השליטה גורמת לנו להרגיש קצת יותר בטוח.
מדוע? ובכן...אם אנחנו בשליטה צפוי לנו מה עומד לקרות ואז כביכול לא יקרה משהו רע / מפחיד. ואם נשחרר שליטה – רמות החרדה ירקיעו שחקים כי הכל יהיה מפחיד ולא צפוי ושום דבר לא ישמור עליי.
אם הם הצליחו למצוא התנהגות מסתגלת שעובדת עבורם – למה בכלל צריך להתערב?
בסופו של דבר, החיים עם חרדה – גם כשנדמה שהם מתמודדים איתה היטב – הם מאתגרים ובעיקר מעייפים.
זה לקום יום יום לזירת קרב מנטאלית ורגשית ואם אפשר די בקלות לסייע להם לשחרר אותה ולצאת אל העולם בטוחים יותר – חשוב עבורם שנעשה זאת.
אף אחד לא רוצה להסתובב בעולם בתחושת מצוקה תמידית כשכל מערכות הגוף שלו דרוכות לקראת אסון שעלול להגיע. בטח לא כשאתה ילד שלא מסוגל אפילו להכיר בכך שאתה במצוקה שניתן לפתור.
כיצד ניתן לסייע לילדים מול החרדה?
הפתרון נמצא בהתאמת ההתנהלות ההורית לצרכים ההתפתחותיים והרגשיים של הילד. לעיתים להורים נדמה שהם נותנים מענה נכון, אך בפועל הוא מתפספס מכיוון שאינו מותאם לצורך של הילד ולכן אינו מתפרש אצל ילדם כפי שהיו מצפים.
בתהליך הדרכת ההורים אנו עובדים על שני מישורים. הראשון, כיצד לחזק בבית את תחושת המסוגלות והדימוי העצמי של הילד (שלעיתים נדמה אצל ילדים אלה שהוא גבוה, אבל לרוב זו רק פסאדה והם יהיו עם דימוי עצמי נמוך) כדי שירגיש שהוא מסוגל להתמודד עם כל מה שיגיע.
ובמקביל נעבוד על איך עלינו, המבוגרים, להתנהג בצורה מותאמת התפתחות, כדי שהילד ירגיש את הנוכחות ההורית בצורה מיטיבה שתסייע לו להרגיש בטוח.
כשהילדים ירגישו שמורים, ושיש מישהו שמגן עליהם, עוצמת החרדה תרד בהדרגה מעצמה והם יאפשרו לעצמם לשחרר את רמות השליטה ויותר להתמסר. זה אחד הרגעים הכי מרגשים שיש מול ילדים עם חרדות, כשהם שוב חוזרים לסמוך על העולם.